ביקורת מסעדות צריכה לתת לקורא להבין איזה אוכל ושירות יקבל במסעדה.
צריך לקחת אותה בעירבון מוגבל, כמו ביקורת סרטים, למשל.

מה בסך הכל צריך הבנאדם מביקורת מסעדות? שתיתן לו אינדיקציה, אם ייהנה בה מהאוכל,
מהשירות ומהאוירה. כי אין דינה של מסעדה רועשת כאחותה שבולעת את הרעש ומאפשרת שיחה אינטימית, ושירות גרוע לא משאיר טעם טוב גם במסעדת שף משובחת.

אז איך קרה, שביקורת מסעדות  ב"הארץ" הביאה את השף יואב בר ממסעדת מאראבו, להכריז שהוא לא מוכן להיות יותר מנוי של העיתון?

כשפגשתי את בר בסוף נובמבר, הוא היה נסער. שנינו הסתובבנו בתערוכת המזון הישראלית, "התערוכה הבינלאומית ה-28 למזון ומשקה", בגני התערוכה. ברגע שהבין, שאני כתבת
ב-TheMarker, מיהר לשפוך את ליבו. לדבריו, הביקורת על מסעדת רוקח 73, היתה מוגזמת,
במיוחד בשלב בו המסעדה נאבקת בקשיי השוק, ועוררה זעם רב גם בקרב מקורביו.

בר התיחס לביקורת בלינק שלהלן.

http://www.haaretz.co.il/gallery/food/1.1575265

אני חושבת, שישנם שפים שמייחסים חשיבות מוגזמת לביקורת מסעדות, שנכתבת בעיתונות יומית.
לא מדובר במבקר מאסכולת מישלן, ובסך הכל יש להתיחס לביקורת של מבקר בעיתון יומי כמו לביקורת של מבקר סרטים. לא דומה טעם של אחד לטעמו של אחר, ולא פעם אחד מהלל סרט, שאחר קוטל.

להבדיל ממה שכמה שפים סבורים, מבקר מסעדות, הכותב בעיתון יומי בתפוצה ארצית, לא חייב להיות מומחה באוכל. הוא צריך לשקף לקוח מן השורה שנכנס למסעדה ותוהה על קנקנה, ושיהיו לו כישורי הכתיבה והיכולת לפנות לקהל הקוראים שלו ולדבר איתם בגובה העיניים.

מבקר מסעדות הוא עיתונאי לכל דבר, שזכותו וחובתו לדווח על שירות, טיב האוכל והיחס בין האוכל למחיר. לא ממש צריך לעניין אותו מצבו הפיננסי של בעל המסעדה. עם זאת, גם לי לא היה נוח עם החזרה המרובה על הנקודה שהובהרה כבר בהתחלה: המנה היקרה ביותר בתפריט כללה שרימפ קפוא, לא טרי. אפשר להבין את האכזבה מהשרימפ הקפוא, מול המחיר הגבוה מהממוצע במסעדות שף מתחרות, ואפילו להזדהות איתה, כקוראת מן השורה.

ואם עסקינן בקוראת מן השורה הייתי רוצה לקרוא יותר ביקורת על טיב המנות הנוספות. נראה, כי עם קצת מאמץ אפשר היה להבין, שפרט לקוצו של שרימפ, היו מנות ברמה גבוהה. גם אם המלצרית מעצבנת, לא צריך לשבור את הכלים.