לפני ארבע שנים העניק לי השף מאיר אדוני את ספרו "שבע ארוחות פיתוי" וצירף הקדשה: "אני מקדיש לך ספר זה למרות שאנו לא מכירים", כתב. "א. על הסבלנות. וב. על מנת שתראי חלק קטן מהיצרים והיצירה שמניעים סוג מסעדה כמו כתית", הוסיף וחתם: "בהערכה ובידיות, מאיר אדוני".

ה"רומן" שלי עם השף מאיר אדוני, שיובא ב"בננה ספליט" בהמשכים, כי נראה לי שיהיה ארוך, החל בארוחת צהרים עסקית בכתית עם איש עסקים, שנהגתי לכתוב על עסקיו ב-TheMarker באותה תקופה. השלווה הפסטורלית של המסעדה החיננית הופרה, כשלמקום פרץ צוות טלויזיה, לצילומים של זוג בשולחן סמוך. כיוון שאני עתונאית ושותפי לסעודה היה מעין "מקור", הוא לא חש בנוח למצוא עצמו מתועד בשיחה איתי. פנינו למלצרית, הסברנו את חוסר הנוחות שלנו, ולמרות שהצלמים הבטיחו שאנחנו לא בפריים – עדיין חשנו לא בנוח. הפתרון היה לצאת לחצר. אמנם היינו בחודש פברואר, אבל השמש זרחה. בגישה ספורטיבית משהו שמנו על עצמנו את המעילים והמשכנו בפגישה באויר החפשי.
כפיצוי קיבלנו מנות אחרונות על חשבון הבית ואת ספר הבישול.

כחובבת בישול התלהבתי, אולם מבט אחד בספר שיגר אותו למקום רחוק בארון הספרים שלי. לא שהמתכונים לא נראו לי. להיפך. הם היו מאוד מפתים, תרתי משמע, כמובטח. אבל, בה בעת הם נראו כה מסובכים ומורכבים, שהיה לי ברור, שזה לא הזמן. וגם – שהזמן יגיע מתישהו.

אז הנה, זה בא, כאן ועכשיו. ארבע שנים אחרי אותה פגישה עם אדוני צפיתי בערוץ האוכל בתכנית בה התארח השף אצל מיכל אנסקי והכין כמה מתכונים מספרו שבע ארוחות פיתוי.  מיהרתי לספריה, שלפתי את הספר והחלטתי לעלות מדרגה, לקפוץ למים ולהשתכשך בבריכה של השף המולקולרי הישראלי.
בשלב ראשון התחלתי במיון המתכונים, כשאני בוררת בעדיפות ראשונה מאכלים שאוהב, עם רכיבים ברי השגה וכאלה, שאצליח להגיע לקו הסיום שלהם. בחרתי להתחיל בארוחה החמישית, אם כי מייד הוצאתי ממנה שני מתכונים. את המתכון ל"פילה לברק על מצע רטטוי פלפלים עם מולים בחמאת זעפרן" השארתי  כאופציה עתידית. אני לא מתה על מולים, וגם לא נראה לי הגיוני להשקיע דוקא עכשיו את חסכונותיי בחוטי זעפרן. הוצאתי החוצה גם "אסקלופ כבד אווז חרוך בגריל על טארט טאטן של תאנים, ברוטב דבש, תמרים והל", כי אני לא נוגעת בכבד אווז, כמחאה על ההתעללות באווזים בדרך שעושה הכבד שלהם לצלחת.

מה כן?
התחלתי במרק ארטישוק, ובמנה הזו ישנם כ-20 מרכיבים, לא פחות, אם רוצים להכין אותה בדיוק ככתוב. למנה יש פאנץ' ליין: קרם ירקות שורש שמוצב כאי בקערה.
המרק מבעבע על הכיריים, ירקות השורש מתרככים לאיטם בתנור ואני יכולה להעיד, שהבית מתמלא ריחות חדשים, שמצדיקים בהחלט את היצרים והיצירה עליהם כתב אדוני בהקדשתו.

 לא רק הריח. המרק יצא טעים להפליא. גרעתי ממנו 250 מ"ל שמנת מתוקה , וחסרונה לא הורגש. להיפך, הוא היה קליל וטעם הארטישוק הודגש. אני אוהבת מרקים, שלא צריכים שמנת מתוקה כדי שיהיו מאוד טעימים. הרעיון להוסיף לצלחת פירה ירקות שורש – גאוני. גם שם חסכתי שומנים. במקום למעוך את הפירה עם 100 גרם חמאה, הסתפקתי בכ-40 גרם.  צריך למצוא את היחס הנכון בין המרק לפירה, אחרת הפירה מאפיל על הארטישוק. לא שזה לא טעים, אבל לא לכך התכוון המשורר.
שורה תחתונה: שווה מאוד את המאמץ – מה גם שלא היה ממש קשה, רק לתזמר בין המון מרכיבים.

הספר מצטט קטעים אירוטים מיצירות של יהודה עמיחי, ז'וזף בדיה, אוסקר וילד, פבלו נרודה ופרננדו פסואה שכתב: "אחזנו זה בידה של זו מבטינו שאלו את עצמם כיצד יהיה להיות חושניים ולרצות לממש בבשר את אשליית האהבה…". זה, אגב, אחד הטקסטים המתונים בספר.

אז אני מתחילה ברומן שלי עם אדוני, ומבטיחה לעדכן לגבי ההתפתחויות.