אתמול היה יום קשה ברומן שלי עם השף מאיר אדוני וספרו שבע ארוחות פיתוי. כמעט הרמתי ידיים והודעתי שהוא נגמר. אנחנו כל כך הפוכים, שנראה שאין לנו סיכוי. הוא אוהב חמאה, הרבה חמאה, ואם זה לא מספיק, אז מה רע בשמן זית כתוספת, והכל במנה אחת של פילה לברק. ואני, לעומתו, תנו לי כמה שפחות חמאה ושמנת מתוקה. וגם שמן זית, שאין לי בעיה איתו, אני לא אוהבת בכמויות מוגזמות.

אבל אז נזכרתי בהדס שאמרה לי כמה ימים קודם, כשסיפרתי לה על רומנים שלא מחזיקים אצלי יותר משבועיים: "ברור לך שזה לא הם, שזו את, נכון?". חיה לא אמרה כלום ואני לא הייתי בטוחה שזה ברור לי, אבל כשנזכרתי בה החלטתי להתאמץ יותר עם מאיר ולנסות להעלים עין מהחסרונות שלו. במילים אחרות – לצמצם מראש ב-50% לפחות את כמות החמאה והשמן בכל מתכון.

המשבר ביחסינו פרץ, כשהחלטתי בכל זאת לנסות את המתכון של ה"לברק בקרום תבלינים על מצע רטטוי פלפלים עם מולים בחמאת זעפרן". כיוון שהיה מדובר בניסוי (פיילוט) לפני הארוחה המשפחתית כמה ימים לאחר מכן, החלטתי לדבוק במתכון המקורי. אבל מתברר, שגם לי אין חוט שידרה של ממש, ושכשהגעתי ל-100 גרם חמאה על לברק בודד אחד נשברתי, והורדתי מייד לחצי.

מהמצע קוצצו המולים, שאינם קולעים לטעם המשפחתי והוחלפו בטבעות קלמארי וגם הזעפרן, בגלל מחירו. כך נותרנו עם מתכון מצונזר, אולם לא במידה שתכריע את גורל הלברק בליל שבת.

הרעיון מאחורי המנה של מאיר אדוני הוא  לקחת פילה לברק טרי (שוק הכרמל בשישי, זול וטרי), להעמיס עליו רוטב על בסיס חמאה ומעל פירורי פנקו (פירורי לחם יפאנים) מתובלים. את כל הדבר הזה מניחים אחר כבוד מעל ערימה נדיבה של סלט חמים המורכב מפלפלים קלויים, עגבניה חלוטה, בצל קצוץ וכף חציל קלוי. המולים שויתרתי עליהם שייכים לאותו סלט.

קרום התבלינים היה סיפור הצלחה. כבר כשנאפה בתנור, כמהלך מכין לקראת חיבורו לדג, הבית התמלא בריחות מפתים. הטעם היה בהתאם, עשיר, מענג וצירוף הולם לטעמו המשובח ממילא של הלברק. מבחינתי, אפשר להגיש את הלברק על מצע של פירה תפוחי אדמה עם עירית קצוצה, וזו תהיה מנה מנחמת למהדרין.

התפריט המסתמן לארוחת שישי הקרובה יכלול, אם כך, את מנת הלברק ולפניה מרק קרם פירות ים (מתנצלת, מאיר יקירי, אבל אנחנו נאכל אותו עם שרימפס במקום צדפות), שגם הפיילוט שלו הוכתר שלשום כהצלחה גדולה.

מתכונים מפורטים וצילומים של צלמת הבלוג, לי קורן, יפורסמו לאחר אותה ארוחה.