יום חמישי, 31.7.13, שעה 12:10, עדכון:

נתניהו: "ארה"ב והאיחוד האירופי הסכימו לפירוז הרצועה וחיסול המינהרות ההתקפיות"

אז יש אור בקצה המינהרה.
במסיבת עתונאים לרגל ההודעה על המשך הלחימה – שתמיד מלווה בחששות לנפגעים – הודיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו שהאחוד האירופי וארה"ב תומכים ביעדי ישראל העיקריים: פירוז רצועת עזה וחיסול המינהרות. לא היה קל להשיג את התמיכה הזו, ונקווה שלא יכרסמו בה.

אלה בשורות חשובות מאוד. פירוז הרצועה יהיה שינוי אסטרטגי משמעותי באיזור. לא מדובר ביעד חדש, אלא בכזה שעלה וירד בדרישות הישראליות שבאו לידי ביטוי בתקשורת. עכשיו זה סגור מכל הכיוונים: הממשלה עומדת לא רק על חיסול המינהרות, אלא גם על פירוז הרצועה מנשק התקפי/צבאי (להבדיל ממשטרתי). אם זה יושג, זה יהיה ניצחון מוחץ מבחינתנו.

אני לא שוכחת, שבינתיים אנחנו משלמים על השגת היעדים מחיר דמים כואב, ומקווה שהמחיר לא יאמיר. גם בצד השני של הגבול המחיר כבד, אבל בשום אופן אני לא מייחסת אותו להתנהלות לא מוסרית של צה"ל. להיפך, אני חושבת שצה"ל עושה מאמצים ששום צבא אחר לא עשה, למנוע פגיעה באוכלוסיה אזרחית.

הבשורה הפחות טובה מבחינת איך ייראה סיום הלחימה היא, שנתניהו הודה, שישראל לא תוכל לחשוף ולפוצץ את כל המינהרות ההתקפיות. כנראה שאין מספיק מידע בנושא. למשא ומתן על סיום הלחימה רצוי להכניס דרישה לאפשר להרוס מינהרות התקפיות גם לאחר ההסדר.

חלף שבוע מאז שכתבתי את הפוסט המקורי שבהמשך. בעת כתיבת השורות לא היה ברור אם לממשלה יעד נוסף מלבד חיסול המינהרות ההתקפיות. במהלך השבוע כבר הובהר הצורך לדרוש גם את פירוז הרצועה, ויש לקוות שהיעד יושג. זה לא יקרה תוך ימים, ויש להניח שהחמאס יתנגד. אבל לפחות לפי מה שמסתמן, הממשלה מקווה שתהיה לה תמיכה בינלאומית בהמשך חיסול האמל"ח ברצועה, כולל בתי המלאכה ליצורו, בעוד ששליטת ישראל ומצרים במעברי הגבול לרצועה תוכל למנוע הברחות של מטענים חדשים. על פי דברים שאמר ראש הממשלה במוצ"ש (2.8.14ׁׁ).

 

27/7/14:

אתחיל מייד בשורה התחתונה: בטווח הקצר יש להבטיח את פירוז הרצועה מכל נשק שאינו משטרתי; חיסול כל המינהרות, לא רק ההתקפיות; הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה; ושיקום כלכלי. בטווח הארוך יש לשאוף להסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים, כשהמדינה הפלשתינית מפורזת.

האם אפשר להפוך את המלחמה בעזה להזדמנות לשקט ממושך, ואולי לשלום? זו פעם ראשונה שישראל נהנית מתמיכה כה רחבה בקרב ממשלות מערביות. הנהגה אחראית אמורה לנסות למנף את זה להסדר רחב יותר מהפסקת אש וחיסול המינהרות ההתקפיות.
השבוע קיבלתי בווטסאפ את התרחיש הבא: בערב ראש השנה ניתנת בעזה ההוראה, ומאות טרוריסטים פלשתינים חמושים במטעני תופת, פצצות, רובים, מקלעים ומה לא – מתחילים להיכנס לכל אחת מ-31 המינהרות שנחשפו (קרוב לודאי שיש עוד) בדרך ללב האוכלוסיה האזרחית בדרום הארץ. הם מצליחים להגיע לחדרי האוכל של הקיבוצים, לבסיסי צה"ל, ולבתי כנסת באיזור בשיאו של החג. כל אחד יכול לדמיין את התוצאות הנוראות בעצמו. ירי הטילים על ישראל נראה כמו משחק ילדים לעומת מלחמת ראש השנה הזו.

תרחיש דמיוני? גם אם לא היה כזה תכנון, היום ברור לכל אחד במערכת הבטחונית והממשלתית, שהמינהרות הן שובר שיוויון ואיום אסטרטגי. לא כזה שמסכן את קיומה של המדינה, אבל כזה שבהחלט יש לו פוטנציאל לפגיעה קשה בעורף תוך ערעור ההרתעה הישראלית באיזור.

סוגיית המינהרות עוד תחקר וסביר להניח שתרעיד כמה כסאות במערכת הבטחונית והפוליטית, אבל זה ממש לא הזמן להתחיל להתחשבן. הציבור מצפה עכשיו מהממשלה למנף את המצב שנוצר ולהגיע להישגים, שיבטיחו את השקט מרצועת עזה לאורך זמן. לא מדובר במשהו שציפייה לא הגיונית, או מתלהמת. העורף, כך נראה, מוכן לשאת בתוצאות שיידרשו כדי למגר את האיום ולהשיב לדרום ולשאר המדינה את שיגרת החיים. גם החיילים חדורי שליחות מוטיבציה מעוררי הערכה וגאווה. התברכנו בחיילים וקצינים נפלאים ובמילואימניקים נהדרים. מזל גדול שעמוד השדרה של עם ישראל כה איכותי, ויש לקוות שהשוליים הקיצונים מימין ומשמאל יישארו בשוליים.

כדי שתושבי עזה וישראל יוכלו לנהל חיים נורמלים, יש להגיע לפתרון לטווח הקצר ונוסף לטווח הארוך. בטווח הקצר יש להבטיח את פירוז הרצועה מכל נשק שאינו משטרתי; חיסול כל המינהרות, לא רק ההתקפיות; הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה; ושיקום כלכלי. בטווח הארוך יש לשאוף להסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים, כשהמדינה הפלשתינית מפורזת.

בשבוע שעבר החליטו האמריקאים להשתלט על מאמצי התיווך להפסקת אש. לפני שפרטי ההצעה  פורסמו סברתי, שישראל לא יכולה לדחות במפורש את הצעת התיווך האמריקאית, גם אם זה מה שראוי לעשות. כי ארה"ב היא משענת אסטרטגית חשובה מידיי כדי להעליב אותה בדחיה. לצורך המחשה, העובדה שכיפת ברזל מגנה על העורף נובעת מטכנולוגיה ישראלית ומימון אמריקאי. ללא אותו מימון ספק אם היו לנו עשר סוללות בימים אלה. אולם, לאחר שפורסמו פרטיה, ברור היה מדוע הקבינט דחה אותה, ובצדק.לפי הפרסומים, היא העתק של הצעת החמאס.העובדה שהאמריקאים בחרו להעלות אותה מעידה על רצונם להיראות "מתווך הוגן" בעיני החמאס במקרה הטוב, או על משרד חוץ אמריקאי מנותק לחלוטין ממה שקורה כאן – במקרה הרע. אני בכוונה לא מכלילה את כל ארה"ב, כי אני סבורה, שמשרד הביטחון האמריקאי קורא יותר טוב את המפה המזרח תיכונית. בכל אופן, מסעותיו של קרי לאיזור מטים את הכף לצערי לחלופה השניה.

ובכל זאת, עדיף לישראל להיראות כמי שלא דוחה ב"לא" מובהק את ההצעה האמריקאית, אלא שולחת אותה למיקצה שיפורים, כמקובל בבזאר המזרח תיכוני. בסגנון הידוע "כן, אבל…". כי ממילא, עכשיו יתחיל מקח ומימכר, בו ישראל לא תוכל לוותר על רוב דרישותיה. ובנוסף לדרישתה לאפשר להשמיד את המינהרות שחשפה, מעל 30, עליה להרחיב את הדרישה, כי יתכן שישנן עוד מינהרות התקפיות שטרם התגלו, ובכל מקרה ספק אם בשבוע ניתן להשמיד את אלה שנחשפו. לכן, ישראל צריכה לומר לאמריקאים שהיא מוכנה להסכים להפסקת אש, אולי להאריך אותה להשגת מירב התוצאות בגיזרת המינהרות, ובלבד שתכלול גם את העקרונות לעיל, לטווח קצר וארוך, שהמשא ומתן המפורט לגביהם ייערך לאחר פסק הזמן עליו יוסכם.

המינהרות – מתחת לפני קרקע ברצועה ישנן עשרות מינהרות. כנראה 30-40 מגיעות לתוך ישראל אחרות משמשות להברחות מוצרים ואמל"ח ולניוד צמרת החמאס והג'יהאד מתחת לפני השטח בין המיפקדות ומתקני השיגור.במערב קיימת הבנה, שהדרישה לחיסול המינהרות המובילות לישראל לגיטימית. אבל, גם המינהרות האחרות יכולות לשמש בהמשך להברחת אמל"ח התקפי, או לקיצור דרך בחידוש חשאי של חפירת מינהרות חדשות לישראל. לכן, יש לשאוף לחסל גם אותן. אחרי הכל, מבחינה פוליטית אי אפשר לדעת, אם גורמים קיצונים לא ישתלטו על השלטון ברצועה (ובגדה) מחדש, בהליך פוליטי, או אחר.

פירוז הרצועה – אף מדינה לא תסכים להיות חשופה לירי מתמשך של ארגוני  טרור שכנים. אם המערב לא רוצה שוב כניסה ישראלית לעזה, שטומנת בחובה באופן טבעי פוטנציאל לפגיעה קשה יותר בתשתיות ובאוכלוסיה אזרחית, כדאי שיסייע לישראל בפירוז הרצועה מאמל"ח צבאי.

הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה – צעד הכרחי למניעת הידרדרות צבאית חדשה. בנוסף ראוי שבמערב, ובארה"ב יבינו, שמשטר דמוקרטי הוא לא בהכרח הפיתרון הנכון לכל מדינה בעולם. ראינו מה עשו בחירות דמוקרטיות למצרים. העובדה שהאמריקאים נתנו לנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק ליפול, חוללה בינתיים הרבה רע במזרח התיכון, ואת התוצאות סופגת, בין השאר, ישראל.

שיקום כלכלי – חיוני מסיבות הומאניות ואסטרטגיות. משנות התשעים (הסכמי אוסלו) נשאבו מיליארדי דולרים של תרומות לשטחים ולא הביאו לשיקום כלכלי אמיתי. שחיתויות, בזבוזים, העדפת מקורבים וחוסר עניין אמיתי בעם הפלשתיני גרמו לכך, שהכלכלה הפלשתינית לא מיצתה את הפוטנציאל. יתר על כן, כשהכלכלה כבר היתה בצמיחה, פרצה האינתיפאדה השניה ומחקה את כל השיפור שבכל זאת נרשם במשק הפלשתיני. הוכחה נוספת לכך, שהעם הפלשתיני לא באמת עניין את ההנהגה באותה תקופה (יאסר ערפאת). הסיוע צריך להיזקף לרשות הפלשתינית ולא לחמאס, כדי שתגדיל את תמיכת הציבור בה על חשבון הקיצונים האסלאמים. דרישת החמאס לנמל אוירי או ימי צריכה להיות כפופה לאמצעים ופיקוח, שימנעו הברחת אמל"ח דרכם.

הסדר קבע – הפתרון חייב להתבסס על שתי מדינות, נראה שלא יהיה מנוס מכך בטווח ארוך. עם זאת, אפשר להגיע לשם בהדרגה, עם אבני דרך שיגדילו בהדרגה את העצמאות לצד תחושת הביטחון בישראל. בכל מקרה, המדינה הפלשתינית חייבת להיות מפורזת מנשק התקפי. אם מישהו הטיל בכך ספק, נראה כי האיום הומחש היטב בשני מקרים באחרונה. אסון המטוס המלזי שהופל מעל אוקראינה המחיש את הקלות הבלתי נסבלת ביירוט מטוסי נוסעים. בנוסף, ההסטריה של רשויות התעופה האמריקאיות והאירופיות שגרמו לבטל טיסות לישראל בעקבות נפילת רקטה ביהוד יכולה להיות עניין של שיגרה, אם לפלשתינים ברמאללה יהיו טילים.

הלחימה בעזה בימים אלה טומנת בחובה גם הזדמנות אסטרטגית. אם הממשלה לא תשכיל למנף את הלחימה להסדר רחב יותר שיבטיח את הביטחון לטווח ארוך, זו תהיה החמצה הסטורית.