זו היתה פתיחה מדהימה. צלחת מאפים שהגיעה עם המנות הראשונות כללה בריושים רכים בטעמים, לחם אפוי עם פרמז'ן ופוקאצ'ה שמשחו עליה בנדיבות שמן זית משובח בטעם גרידת לימון. כחובבת מאפים, לא יכולתי לצפות ליותר.

אבל, בואו נתחיל מההתחלה. היינו חמישה אנשים מסביב לשולחן, והציפיות היו גבוהות. אחרי הכל, לא כל יום יוצא לנו לאכול במסעדה, שהשף שלה זכה בכמה וכמה כוכבי מישלן במסעדותיו ברחבי הגלובוס, גם אם לא בזו הספציפית בה ישבנו, גורדון רמזי סטייק, בלאס וגאס. היינו שלושה אוהבי בשר, אחד שאי אפשר להפריד בינו למאכלי ים ואחת צמחונית. נכון, שצמחוני וסטייק האוס לא ממש הולכים יחד, אבל כיוון שכמעט כל מסעדה בשרית שמכבדת את עצמה מציעה תפריט גם לצמחונים, הנחנו  שלא תהיה בעיה.

חוויית המסעדה מתחילה בכניסה (אם נתעלם מהחניה), ובחזית המסעדה קיבלו את פנינו חמש מארחות צעירות, חטובות ויפות, לבושות תלבושת אחידה מרשימה, שכללה שמלה שחורה עם רוכסן אדום מאחור ונעליים שחורות. הכניסה היתה בנויה כגליל ענק חצוי מואר באדום, מוביל לדלת שחורה.

המארחת במסעדה הסבירה, שהכניסה מסמלת את הירידה לרכבת התחתית בלונדון, המקום ממנו הגיע השף. גם גוף התאורה המפותל שתלוי במרכז המסעדה וזוהר באדום קשור לשף, ולדבריה מסמל את תנועות ידיו בהכנת הבף וולינגטון. לא פחות.
המלצר שהופקד על שולחננו הגיע עם מערך נישא של בשר מובחר מסוגים שונים, וכל שנדרש מאיתנו לאחר ההסברים שסיפק לגבי ההיצע היה להצביע על הנתח הנבחר. השירות היה מצויין לאורך כל הדרך.

המנות שבחרנו כללו מיקס פירות ים, נתח בשר קובה (cobe, פרה שמגדלים ביפאן שנהנית ממסאז' וממזון עשיר. כל אלה אמורים להניב בשר רך במיוחד) שחלקו ביניהם שני סועדים ופילה מיניון. שאלנו מה יש להציע כמנה צמחונית והתשובה היתה מנת ירקות. כיוון שלא היתה אפשרות בחירה, זו המנה שהזמנו.
כמנות פתיחה בחרנו בשני סלטי קיסר עם ביצה סקוטית, שחלקנו בינינו.

ואז הגיעה המנה הצמחונית. היא אמנם הצטלמה יפה, אך קשה להגדיר אותה מנה. זו היתה ערימה מוקפדת  של ירקות עשויים אלדנטה, עם נסיון לאחד אותם בעזרת רוטב סמיך מידיי בטעם חזק מידיי, שלא תאם את עדינות הטעמים של הירקות. ממסעדה של גורדון רמזי ציפינו ליותר. הרבה יותר.

האכזבה היתה מרה במיוחד על רקע הציון שקיבלו המנות האחרות בארוחה, שבלט בהן הציון מושלם. כולל מיין לובסטר שמופיע כתוספת למנה, שהזמנו למרכז השולחן ושארבעה סועדים הסכימו, כי הוכן בצורה מושלמת. שלושה מהם ציינו, כי למרות שהיה תוספת, הוא ראוי לתואר הכוכב של הסעודה. גם מנת פירות הים קיבלה ציון מעולה עם הכרזה שהסלמון שכיכב בה היה הטוב ביותר שאי פעם טעם הסועד.

הקובה הוזמן מדיום-רייר ותאם לחלוטין את ההזמנה. גם הוא זכה לציון מעולה. כיוון שהפילה הוזמן במצב עשוי היטב, המלצר והמזמינה הסכימו לפתוח אותו לפרפר. הסועדת ציינה, כי היה חרוך מידיי לטעמה, ולכן דורג כטוב מאוד. לעומת זאת, הרוטב שליווה אותו קיבל ממנה ציון מושלם.
תוספות אחרות שהוזמנו הגיעו בכלים נפרדים מהמנה והיו טעימות, אם כי לא ריגשו.

נושא נוסף הקשור לחויית הביקור במסעדה הוא העיצוב. כל הסועדים הסכימו, כי העיצוב של המסעדה שמרני, כבד ומשעמם. מדובר בשתי קומות, כשבקומה מעל ניתן לשבת בכוכים מבודדים, המעניקים הרגשה טובה של פרטיות. עם זאת. הצבע האפור הכבד שכיסה את הקירות היה מעיק. העיצוב לא היה חזק גם במנות הבשר שהגיעו. כיוון שכידוע "אוכלים קודם עם העיניים", זה היה מאכזב. הצלחות עליהן הוגשו המנות היו לבנות בסיסיות ושחוקות משימוש.
את הארוחה ליוותה מוסיקת רוק רועשת. בקומה הראשונה התקשו הסועדים לשוחח זה עם זה. בתאים המבודדים בקומה השניה הרעש היה עמום יותר, אם כי המלצר התקשה לשמוע את שאלות הסועדים.

שלוש מנות עיקריות, מנה צמחונית שנויה במחלוקת, שני סלטי קיסר (שגם הם קיבלו ציון מושלם) ושני בקבוקי יין אדון משובח במיוחד, שגם הוא קיבל ציון מעולה מכל הטועמים, הסתכמו בקצת פחות מ-500 דולר (כלומר, פחות מ-2,000 שקלים). ההסכמה הכללית היתה, שאחרי שסימנו "וי" על המסעדה, אין סיבה לחזור אליה שוב, כששוקלים את היחס של התמורה לכסף.