השמש מתחילה לרדת מעל צמרות הברושים של גבעתיים, ועל בתיה הישנים, שקמו עם המדינה, מתחילים לראות צללים. עוד מעט יירד הערב, וכולנו נתאחד עם זכר הנופלים. פוליטיקאים יתחרו ביניהם מי ייישא דברי הספד מרגשים יותר, מי יספר את סיפורו המופלא של הלוחם האלמוני, שטרם סופר. כולם ידברו בהתרגשות על הגבורה ועוז הנפש של הלוחמים הצעירים, שהקריבו חייהם כדי שתהיה לנו כאן מדינה עצמאית. מגש הכסף, אנחנו קוראים להם, שעליו ניתנה לנו המדינה.

אבל, האם הם נפלו, כדי שתהיה לנו המדינה הזו, שאנחנו ניצבים מולה? מדינה שקשרי ההון שלטון שלה מאפילים על כל השאר? שמביישת את ניצולי השואה שלה? מדינה שאחי הנופלים לא יכולים לרכוש דירה ולהרגיש, שהגיעו לפיסת אלוהים הקטנה שלהם, שבה יוכלו להקים בנחת משפחה?

האם הצעירים הנועזים חשבו, שהם מקריבים נפשם למען מדינה, שתזלזל בכספי חיסכון החיים של הוריהם ותאפשר להשקיע אותם בחברות, שיפשטו רגל, כשהן חייבות לציבור מיליארדים, ואחר כך הן ימשיכו לגייס כספים חדשים מהציבור, כאילו כלום?

האם הלוחמים, שחירפו נפשם בגבורה התכוונו שתצמח כאן מדינה של מקורביזם? של הון שמשלב ידיים עם השלטון ומיטיב עם קומץ טייקונים על חשבון כל השאר? של שלטון שדואג לחזק את החזקים והגדולים ומתעלם מהקטנים? או מפזר להם פירורים, להשקטת המצפון והזעקה החברתית? של ממשלות שנוהגות איפה ואיפה באזרחיהן, אחיהם, אחיותיהם והוריהם של הנופלים, שאת שמם הפוליטיקאים עומדים להלל ביומיים הקרובים?

קשרי ההון שלטון המעדיפים את העשירים והחזקים על פני אלה שבאמת זקוקים לעזרתה של המדינה – ימיהם כימי המדינה. הם לא עניין של מפלגה זו, או אחרת. כל ממשלות ישראל חטאו בכך. החל מאלה שחילקו נכסי מדינה חינם אין כסף למקורבים למפלגה עם קום המדינה, וכלה באלה שמוכרים היום את האינטרס הציבורי לטייקונים כאלה ואחרים.

כל הפוליטיקאים, אלה שעומדים לשאת את שמם של הנופלים ביומיים הקרובים ואלה שלא, צריכים לעשות חשבון נפש. הם חייבים לשאול את עצמם מה הם עושים, כדי להיות ראויים לקרבן העצום שהקריבו הנופלים? מה הם עושים, כדי שמותם לא יהיה לשוא. כדי שניתן יהיה לומר, שבמותם ציוו לנו את החיים במדינה הוגנת, שדואגת לחלוקה שווה של העושר וההזדמנויות בין כלל אזרחיה?

השאלה "מה אני עושה, כדי שהמדינה הזו תהיה יותר טובה", חייבת להיות נר לרגליהם של הפוליטיקאים. כן, זה נשמע אולי נאיבי בימים אלה, אבל השינוי חייב להתחיל מתישהו. ואין זמן טוב יותר מיום הזכרון לאלה, שהקריבו את היקר מכל, את חייהם, למען מדינה שאזרחיה יוכלו להיות גאים בה. כל גישה שמתעלמת מכך היא בגידה בלוחמים הנועזים והמסורים של מגש הכסף.

בחרתי לסיים בחלק ממילותיו של שיר, שלא תשמעו ביום הזיכרון. מילים שכתב יאיר ניצני, "פרצופה של המדינה" לפני כ-20 שנה. שיר על הפוליטיקאי המצוי, שעדיין רלוונטי: "…מחייג בנסיעה, ענייני מפלגה – ודואג לחלקו בפרוסת העוגה…הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב, אז מה אם בדרך שיקר וגנב, פניו משתקפים בחלון בפינה, הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה…

מדרימים במכונית, וילונות כחלחלים – הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה.

הוא חשוב, מקורב, הוא יהיה ויהי מה. זה הוא שיקבע אם תהיה מלחמה. זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך, הוא יקבע נהלים – אתה תצא מכליך.

בלהט נואם לקהל מתרגש, אדמה גואלים במגל וחרמש, הצביעו נכון…

ואני מבקש, תנו לי כח, תנו לצרוח, כי היתה לי ארץ זבת חלב ודבש. ואני לא מבין מה השתנה? אם אני האידיוט היחיד במדינה, שחרד למחר וחולם עלה זית, ורוצה להרגיש, שכאן זה הבית?