פעילת המחאה, סתיו שפיר, הודיעה אתמול על רצונה לחבור למפלגת העבודה.
http://www.themarker.com/news/politics/1.1841130

למרבה האירוניה, היא הציגה את הדברים כסופה של התלבטות ממושכת, אף שהיה ברור מזמן, שלשם פניה מועדות. גם בבלוג זה כתבתי כבר לפני שלושה חודשים, שאני לא מאמינה להכחשותיה, שפניה אינם למפלגת העבודה.
https://oracoren.wordpress.com/2012/07/03/economy18/
אפשר היה לחוש באינטואיציה, שהתבטאויותיה של שפיר נגד הממשלה נוסחו בעצה אחת עם צמרת מפלגת העבודה. אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין את יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', אומרת בדיוק אותם דברים.
יחימוביץ' מנהלת את מפלגת העבודה כמו מכבש המשתלט על כל השטח וקובעת את סדר היום. לכן, ספק אם שפיר תצליח לשנות משהו מסדר יומה של יחימוביץ', המכוון משיקולים פופוליסטים, כך נראה, לטובת העובדים, מבלי להבחין בין ועדים גדולים הגורמים נזק למשק, לועדים קטנים שיש לתמוך בהם. ואולי אי ההבחנה הזו מכוונת, כי לועדים גדולים יכולת השפעה פוליטית גדולה יותר, על אלפי מתפקדים.

פעילת מחאה שמוכנה למכור נשמתה לסדר הפוליטי הישן אינה אבידה למחאה. עדיף שתאמר דבריה בגלוי מהמקום החדש שלה, ולא תחתור תחת המחאה ותזיק לה במסווה של פעילות א-פוליטית.
חבל שהמחאה לא השכילה לייצר כח פוליטי חדש. מפלגה חדשה שאין ספק, שאם תעמיד בראשה את האנשים הנכונים, תיכנס לכנסת, תהיה משאת נפשה של כל ממשלה ותוכל באמת להשפיע מבפנים.

המחאה החברתית זקוקה למנהיג אמיתי. לא רק היא, זהו צורך של ציבור גדול, שמתקשה להזדהות עם הפוליטיקאים הנוכחיים  ומרגיש, שהם לא ממש מייצגים אותו.